תיאוריה מוזיקלית  

      חיים לוי
 
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


מונה:

תקופות במוזיקה

דף הבית >> תולדות המוזיקה >> תקופות במוזיקה
צופים יקרים!

המונח תקופות במוזיקה מתאר 4 תקופות עיקריות אשר משתרעות על פני כ-1600 שנים מתקופת ימי הביניים ועד היום. 

תקופת ימי הביניים: (Medievals) 
משך: 476 - 1450

בתחילת התקופה, המוזיקה הכתובה נראתה כמונופונית והומוריתמית בתוספת למה שמסתמן כאיחוד טקסט שירתי וללא ליווי של כלי נגינה. בכתיבה המוקדמת של ימי הביניים, לא ניתן היה לסווג את הקצב, אף שכתיבת תווים גרגוריאנית מעבירה רעיונות בהירים, ואיכשהו, כתיבה מאוחרת מצביעה על תוי מקצב. פשטותו של המזמור הכוללת קול ונאום טבעי יחדיו, נפוצה ביותר. הכתיבה הפוליפונית מתפתחת, וההנחה היא שאימונים פוליפוניים רשמיים החלו לראשונה בתקופה זו. הרמוניה, במרווחים קבועים של חמישיות, אוקטבות (ומאוחר יותר רביעיות מושלמות) החלו להיכתב. כיתוב על פי מקצב מותיר ליחסי גומלין מורכבים בין קולות המשולבים בשורות באופנה חוזרת על עצמה. השימוש בטקסטים מרובים וכיתוב הליווי הכלי התפתח בסוף התקופה. 
המוזיקה מונופונית והומוריתמית ברובה, כנראה שירת אוניסונו ללא רישום בתווים של ליווי אינסטרומנטאלי, על בסיס המזמור הפשוט (קנטוס פלאנוס). ראשית הפוליפוניה התפתחה בתקופה זו. החל תיווי הרמוני במרווחים קונסוננטיים של קווינטות זכות, אוקטבות ואוניסוני ובהמשך גם קוורטות זכות. התיווי בראשית ימי הביניים לא הגדיר מקצב, אם כי כתב נוימות נתן מושג ברור לגבי הפיסוק, וכתב התווים המאוחר יותר כלל כבר סימונים ריתמיים. סימוני המקצב בתווים אפשרו יחסי גומלין מורכבים בין קולות שונים. לקראת סוף התקופה התפתחו שימוש בריבוי טקסטים וכתיבת ליווי אינסטרומנטאלי.
המונח מוזיקה של ימי הביניים כולל את המוזיקה האירופאית, שנכתבה בתקופה שראשיתה בנפילת האימפריה הרומית וסופה בערך באמצע המאה ה-15. מועד סיומה של תקופת ימי הביניים והתחלת תקופת הרנסאנס איננו מוחלט.
מעט מאוד מן המוזיקה של ימי הביניים נשמר עד לתקופה המודרנית בכתבי יד, שרק הם מאפשרים את המחקר במוזיקה זו. יוקר הקלף ששימש לכתבי יד והעבודה העצומה שנדרשה להעתקת מוזיקה גרמו לכך, שרק מוסדות עתירי הון יכלו ליצור כתבי יד ולשמרם, בעיקר הכנסייה ומוסדותיה השונים, כגון מנזרים.
במוסדות אלה נשמרה בעיקר מוזיקת קודש, אך גם מוזיקה חילונית. עם זאת, כתבי היד שהשתמרו אינם משקפים את היקפה וטיבה של המוזיקה הפופולרית מאותה תקופה. היצירה החילונית הראשונה שהועלתה על הכתב הייתה "סיפור רובין ומאריון", קומדיה צרפתית עם שירים מאת אדם דה לה האל ,בתקופה זו המוזיקה כתובה על 4 קוים בשיטה של תיווי מרובע ללא משקל וללא סולם .. 
 
מלחינים בולטים: אדם דה לה האל, גיום דה מאשו, פרנצ'סקו לאנדיני, לאונין, פרוטין, ג'ון דאנסטפל, להלן - קישור לשירה גרגוריינית כולל תוים מתקופה זו.  

תקופת הרנסאנס : (Renaissance) 
משך: 1450 - 1600
ההישענות ההולכת וגוברת על שלישיות כמקצב הוא אחד המאפיינים הבולטים של מוזיקת הרנסאנס.
רב-קוליות (פוליפוניות), בשימוש מאז המאה ה-12, נהייתה משוכללת יותר ויותר עם קולות עצמאיים ביותר לאורך המאה ה-14; תחילת המאה ה-15 הראתה פשטות, והקולות נטו בדרך כלל לעדינות ורכות. זה היה אפשרי הודות למנעד ווקאלי הולך וגובר במוזיקה. בימי הביניים היה המנעד קצר יותר, דרך שהצריך חציית חלקים גדולה יותר. סגנון המאפיינים של מוזיקת הרנסאנס החל להישבר לקראת סוף התקופה עם שימוש הולך ומשתרש בחמישיות. מאז זה נכנס אל תוך מאפייני הטונליות.
צורות מוזיקה מאפיינות: נפוצים: מיסה, מוטט, מדריגל, ספיריטואל, לאוד; קוליים: מדריגל, פרוטולה, קצילה, שנסון במספר צורות (רונדו, וירליי, ברז'רט, בלדה, מוזיקה מדודה), קנצונטה, וילנסיקו, וילנלה, וילוטה, שיר קתרוס; מוזיקה לכלי נגינה בלבד: קונסורט, מחולות לצירופים מגוונים: פאוואן, גאליארד, מחול בס, אלמנד, קוראנט; טוקטה, פרלוד, ריסראר, קנזונה, אינטבולציה.
ההישענות ההולכת וגוברת על טריאולות כמקצב הוא אחד המאפיינים הבולטים של מוזיקת הרנסאנס.
הפוליפוניה, שהייתה בשימוש מאז המאה ה-12, השתכללה והלכה ככל שרבתה עצמאות הקולות לאורך המאה ה-14; תחילת המאה ה-15 נטתה לפשטות, והקולות נטו בדרך כלל לעדינות ורכות. זה היה אפשרי הודות להרחבת המנעד הווקאלי. בימי הביניים היה המנעד מצומצם יותר והצריך חלוקת קולות רבה יותר.
סגנון המאפיינים של מוזיקת הרנסאנס החל להשתנות לקראת סוף התקופה, ככל שהתקבל השימוש בקווינטות, שנכנס מאז אל מאפייני הטונליות.
אחד ממלחיניה הבולטים ביותר של תקופת הרנסאנס היה ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, שזכה בהיתר מן האפיפיור לכלול נהלים חילוניים כגון הרמוניות ומלודיות עממיות ביצירות כנסייתיות, על אף צו הקונטרה-רפורמציה, שהורה על חזרה גמורה לדפוסים הקבועים והפשוטים של המוזיקה הכנסייתית המסורתית.‏ צורות מוזיקה אופייניות:
     • נפוצים: מיסה, מוטט, מדריגל ספיריטואל, לאוד;
     • קוליים: מדריגל, פרוטולה, קצילה, שאנסון במספר צורות (רונדו, וירלאי, ברז'רט, בלדה, מוזיקה מדודה),  
       קנצונטה, וילנסיקו, וילנלה, וילוטה, שיר קתרוס;
     • מוזיקה אינסטרומנטאלית: קונסורט, מחולות לצירופים מגוונים: פאוואן, גאליארד, אלמנד, קוראנט;  
       טוקטה, פרלוד, ריצ'רקאר, קנצונה, אינטבולציה.
       מלחינים בולטים: גיום דופאי, ז'יל בנשואה, יוהנס אוקכם, ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, אורלנדו
       לאסוס, ז'וסקן דה פרה, קלאודיו מונטוורדי.

תקופת הבארוק: (Baroque) 
משך: 1600 - 1750
גם במוזיקת הבארוק וגם במוזיקת הרנסאנס נעשה שימוש נרחב בפוליפוניה ובקונטרפונקט. אלא שאם 
תקופת הרנסאנס ההרמוניה הייתה תוצר לוואי של הפוליפוניה, בתקופת הבארוק המבנה ההרמוני נעשה חשוב.
בתקופת הבארוק מתפתחת ההבדלה בין חשיבות הקולות השונים - מתן משקל יתר לקול העליון ולקול הבאס, הבחנה שבאופן כללי לא הייתה קיימת במוזיקת הרנסאנס, בה לקולות השונים ניתן משקל שווה. ישנם הבדלים נוספים בין מוזיקת הרנסאנס למוזיקת הבארוק. במוזיקת הבארוק ניתן לרגש מקום חשוב יותר, ויצירות רבות שואפות לתאר רגש מסוים על גווניו. לעתים קרובות, מוזיקת הבארוק נכתבה לנגנים וירטואוזים, ובאופן כללי
היא קשה יותר לביצוע מאשר מוזיקת הרנסאנס. שינוי נוסף שחל בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק הוא עלייתם של הקטעים האינסטרומנטליים, וירידתו של סגנון הא-קפלה של שירה ללא לווי כלי. קישוט נרחב של היצירה הוא מאפיין חדש נוסף שנכנס למוזיקת הבארוק. לעתים קרובות הקישוט אולתר על ידי הנגן.
צורות מוזיקה מאפיינות: מלחיני תקופת הבארוק כתבו במגוון רחב של סוגות: האופרה, שהחלה להתפתח בתקופת הרנסאנס, הפכה לצורה חשובה בבארוק; האורטוריה הגיעה לשיאה בתקופת הבארוק, בעבודותיהם של באך והנדל; בתחום המוזיקה הכנסייתית, חשיבותן של המיסה והמוטט ירדה מעט, אך הקנטטה תפשה מקום נכבד בעבודותיהם של באך ומלחינים פרוטסטנטים אחרים; סונאטה וסוויטות אינסטרומנטליות נכתבו לכלי יחיד, להרכבים קאמריים ולתזמורות קטנות. הקונצ'רטו תפש תאוצה בתקופת הבארוק, גם בצורת סולן
יחיד ותזמורת, וגם בצורת קובצת סולנים שמולה עומד הרכב מלא.
מלחינים בולטים: יוהאן סבסטיאן באך, גיאורג פרידריך הנדל, אנטוניו לוציו ויואלדי, דומניקו סקרלאטי ג'ירולאמו פרסקובלדי, פרנסואה קופרן, ז'אן פיליפ ראמו, הנרי פרסל.
 
התקופה הקלאסית: (Classical) 
משך: 1740 - 1830
סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות. הפשטות המבנית הזו עוררה 
מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה - שילוב שנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין. מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים. מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופיניים - מארש הלוויה והמינואט.
בנוסף, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון
טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב איטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה.
קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.
צורות מוזיקה מאפיינות: סונאטה, רביעיית מיתרים, קונצ'רטו, סימפוניה, אופרה.
מלחינים בולטים: יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט, פרנץ פטר שוברט, לודוויג ואן בטהובן.

התקופה הרומנטית: (Romantic) 
משך: 1815 - 1910
ביטוי רגשני זה המאפיין את הרומנטיציזם, התפצל לשני תת-זרמים אשר נבדלו זה מזה באופן הביטוי - 
אלה שבחרו בפן הגרנדיוזי של הביטוי לעומת אלה אשר בחרו בפן האישי והאינטימי שלו. אלה הראשונים, האדירו את ממדי הביצוע (תזמורות ומקהלות גדולות יותר מהמקובל), יצירות ארוכות מאוד, לרוב יצירות בעלות מסר תוכניתי. אלה האחרונים בחרו בפורום מבצע אינטימי וקאמרי, יצירות קטנות היקף וכיו"ב. כך קרה שגם פרחו להם הז'אנרים הקאמריים (הרכבים אינסטרומנטליים של שניים עד שמונה מבצעים), ז'אנר הליד (השיר האמנותי) לרבות מחזורי שירים, וז'אנר המיניאטורה (יצירה קצרה לפסנתר בעלת מבנה חופשי; שומאן נהג לכתוב אף מחזורי מיניאטורות כגון "קרנבל", "תמונות ילדות" ועוד). תופעה מעניינת במוזיקה הרומנטית: 
הוירטואוזיות. עקב התפתחותם של הכלים, עקב השתחררות מכבלי הצורה לטובת הביטוי הרגשי ועקב העובדהשמלחינים עמדו בפני עצמם וכבר לא היו "מלחיני חצר" הכותבים עבור הפטרונים (ולכן המוזיקה הפכה להיות נחלת הכלל), הוירטואוזיות הייתה ניכרת מאוד במוזיקה הרומנטית עד כדי כך שלעתים היטשטש הגבול בין וירטואוזיות לצורך ביטוי מוזיקלי-רגשי לבין "קרקס ראווה" - קונצרטים ששימשו מפגני יכולות טכניות של אמנים מבצעים.
צורות מוזיקה מאפיינות: בלדה, נוקטורן, אינטרמצו, ערבסקה, נובלטה, אמפרומפטו, סימפוניה, אטיוד.
מלחינים בולטים: ניקולו פגניני, פרנץ ליסט, ריכרד ואגנר; דוגמה למלחינים אשר בחרו בפן האינטימי והאישי 
של הרומנטיקה: פרדריך שופן, רוברט שומאן, פליקס מנדלסון, יוהנס ברהמס (אשר השתייך לשני הזרמים).
 
תקופת המאה ה-20: (20th Century) 
משך: 1900 - 1945 מודרנית, 1945 - הווה.
אפיון: במיוחד בחלקה הראשוני של המאה, הייתה הרחבה בקרב המלחינים של התקופה הרומנטית. ההרמוניה 
הייתה טונלית, וקיבוץ כלי הנגינה המסורתי כגון תזמורת, סימפוניה, קונצ'רטו ורביעיית כלי מיתר נותר נפוץ ביותר.  
מלחינים רבים ביצעו התקדמויות עצומות בסגנון ובטכניקה בעודם עדיין מבצעים שפה מלודית, הרמונית, מבנית וטקסטורלית אשר השתייכה למאה ה-19 ונגישה למאזין הממוצע. לקראת סופה ובמאה ה-21 התגבש סגנון של מוזיקה חופשית, יותר טכנית ומנצלת אמצעים מאשר מלודית ונעימה לשמיעה.
צורות מוזיקה מאפיינות: מגוון מלחינים בולטים: דימיטרי שוסטקוביץ', ליאונרד ברנשטיין, סרגיי פרוקופייב, 
מוריס ראוול, אראם חצ'טוריאן, בלה בארטוק  ועוד...
 
 
המשך צפייה מהנה!

 <<< חזרה לדף קודם                                                                                           המשך בעמוד הבא >>>
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים