צופים יקרים!
בשיעור זה נשוחח אודות אחד המלחינים הגדולים לדורות לודוויג ואן בטהובן. כל המצויין כאן הינם רעיונותיי
האישיים לגבי יצירותיו היוצאות דופן. כך אני רואה וחש את בטהובן.. ויסלחו לי אלו שחולקים על דעותיי...
לודוויג ואן בטהובן- Ludwig Van Beethoven- 1770-1827 ,מלחין ,נולד בבון, גרמניה. בתקופה בה אירופה
נמצאת במצב של עלייתו של המעמד הבורגני.. (אנשים שיצאו ממעמד של עבדים לאנשים שיכלו לפרנס את עצמם ובעלי חירות עצמית) בטהובן נולד למשפחה ענייה מרובת ילדים (כל אחיו היו בעלי מום או נכות כל-שהיא, נאמר שגם בטהובן סבל מנכות נפשית כל-שהיא אשר באה לידי ביטוי ביצירותיו המאוחרות)..
בצעירותו בטהובן היה ילד פלא ניגן בצ'מבלו, באורגן ובויולה בכל מיני תזמורות חצר. אך איש לא גילה אותו..
אביו של בטהובן ניסה לשווקו (כפי שעשה זאת אביו של מוצרט) על מנת לפרנס את המשפחה הענייה אך ללא
הצלחה..
הבית בו גודל בטהובן הנו בית קשה הגובל בעוני מרוד.. דבר אשר הכריח את בטהובן הצעיר לעסוק בכל מיני
עבודות ציבוריות ולא לעסוק במוזיקה. רק בשנת 1787 מפגיש הקרדינל של בון את היידן עם בטהובן (אז בגיל
17 שנים) בטהובן מציג את יצירותיו בפני היידן (האלוהים של וינה הכל יכול) והיידן לאחר התרשמותו מזמין את
בטהובן לוינה.. כשבטהובן בגיל 19 מתחוללת רעידת אדמה חברתית משמעותית "המהפכה הצרפתית" אשר
השפיעה רבות גם על המתחולל בגרמניה.. העם הגרמני מזדהה עם רעיון המהפיכה ובטהובן אישית מושפע אף
הוא משינוי דרמטי זה. בטהובן סופג ערכים אומנים אוניברסליים כגון חירות האדם , האדם אדון לגורלו, אחוות
האדם, שחרור האדם מעבדות, גבורה וכיוצא בזה, ערכים אלו נספגו בבטהובן הצעיר (ויעברו עוד מספר שנים
עד שערכים אלו יבואו לידי ביטוי בעוצמות מוזיקלייות יוצאות דופן כגון הסימפוניה ה-9). מוצרט מכנה בצורת
אפיזודה את בטהובן במונח "הנער הזה עוד יעשה המון רעש בעולם" ואכן מוצרט לא טעה.
בטהובן מרגיש כי ללמוד אצל היידן זה לא עתיד חוזר חזרה לבון ועובר ללמוד אצל ואלברכטס ברגר. וינה הופכת לביתו וכמה מתושבי העיר העניקו לו את חסותם ואף היו לידידיו. ובטהובן מציג את יצירותיו בפני הפטרונים החדשים ("המוהליר").
חיי יצירתו של בטהובן מחולקים לשלושה חלקים:
התקופה הראשונה - עד גיל 32 שבה בטהובן מציג הלחנה קלאסית (בדמותה של מוצרט והיידן).. (לצורך המחשה ניתן לשמוע את הפרק השני מתוך הסימפוניה ה-40 בסול מינור של מוצרט ולאחר מכן לשמוע מתוך הסימפוניה מספר 1 של בטהובן את הפרק השני אשר זהה כמעט לחלוטין בהלחנתו לשיטת ההלחנה של מוצרט ויש המכנים את הסימפוניה ה-1 של בטהובן כסימפונייה ה-42 של מוצרט (כידוע, מוצרט כתב 41 סימפוניות) .
התקופה השנייה- בא הלחין מוזיקה אישית משל עצמו שבה הוא מציג את אישיותו הרוחנית.
התקופה השלישית- המכונה "התקופה המשוגעת" שבה בטהובן מציג את הפגם הנפשי באישיותו..
(חוקרים רבים ניסו לחקור את האופי של בטהובן הכולל עקשנות, אובססביות, חזרה אין-סופית על אלמנט קבוע
והתפרצות מוזיקלית שלולת רסן מוזיקלי. (כבר בסימפונייה ה-1 פרק 2 אנו עדים לרצף של אקורדים מוקטנים
דבר שמקנה תחושה של חוסר ודאות להמשך.. כביכול בטהובן בודק באיזה סולם להשתמש ומשאיר זאת כך
ביצירה הסופית..
בגיל 22 בטהובן רוכש מעמד של בורגני בוינה ויוצא למעשה ממעגל העניות בה היה שרוי . בוינה כבר מעריכים
מאד את נגינתו ויצירותיו מוזמנות בתשלום מלא.. (בטהובן הרויח המון כסף בחיו אך היה בזבזן כמו מוצרט) .
בטהובן היה איש קשה, אנוכי מאד ובעל אישיות מורכבת.. שמיעתו הלכה ונחלשה עד שלקה בחירשות מלאה.
הדבר השפיע מאד על חיו ועל יצירתו. בטהובן לא נשא אישה, אך לאהבותיו, ביחוד תלמידותיו מבתי האצולה,
היתה השפעה רבה על המוזיקה שלו. ליצירתו של בטהובן חשיבות עצומה בתולדות המוזיקה. בטהובן שלט
במבנה וביחסים המוזיקליים. בטהובן הנו הקומפוזיטור הראשון שלא היה נתון למרותו של שום פטרון, דבר אשר נתן בידיו חופשיות מלאה בהלחנה.. בטהובן גיבש את השימוש בצורת הסונטה והפך את הסימפוניה ליצירה המבטאת את רעיונותיו הרוחניים של המלחין. בטהובן, הוציא את המוזיקה מן הטרקלינים ומן החצרות ותרם רבות לעשותה נחלת הכלל. בטהובן גישר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית במוזיקה. בראשית
יצירתו עד שנת 1800 בקרוב פעל בטהובן על פי הדגם של מוצרט והיידן. לאחר מכן עד שנת 1815 התרכז
בפיתוח הנושאים המוזיקליים ורומם את הצורות הקלאסיות לשיא ביטויין. בתקופת חיו האחרונה השתלטו על
יצירתו יסודות אישיים טרגיים ועמקות רוחנית. בטהובן הלחין 9 סימפוניות, 5 קונצ'רטים לפסנתר ולתזמורת,
קונצ'רטו לכינור ויצירות תזמורתיות אחרות, יצירות רבות לפסנתר, מוזיקה קאמרית עשירה ,יצירות כוראליות,
שירים מיסות ועוד..
בטהובן –תקופות בחיו
העשייה של בטהובן מחולקת לשתי תקופות עיקריות: התקופה הראשונה שהיא התקופה הקלאסית שנמשכה עד
גיל 30 .הכתיבה הקלאסית היתה קשה על בטהובן (להבדיל בינו לבין היידן ומוצרט אשר היו מסוגלים לכתוב יצירה חדשה בזמן קצר).. מספרים כי בטהובן היה הולך עם פנקס רשימות במעילו והיה רושם בו רעיונות מוזיקליים אשר צצו במוחו או שמע מקומפוזיטורים אחרים. ניתן לראות בתוים המקוריים של הסימפוניה ה-5 של בטהובן את מספר הנסיונות הרבים אשר הקדיש ליצירה זו כפי שהיא מוכרת לנו כיום. (להבדיל מוצרט כותב את כל יצירותיו במחשבה צלולה אחת ללא נסיונות חוזרים וללא מחיקה אחת - מדהים לכל הדיעות). הביאוגרפיה של בטהובן מגלה כי כבר בגיל 32 בטהובן מגלה שהוא הולך ומתחרש ושתהליך זה ללא חזרה.. בטהובן מחליט לנסוע לכפר הולדתו בבון כדי לנוח וכותב לאחיו "אני חייב להיות בבדידות, אני חש פחד נוראי שמה מצבי יתגלה ולכן העדפתי לשהות חצי שנה בכפר, אתה לא מתאר לעצמך איזו השפלה אני חש כאשר משהו לידי מסוגל לשמוע את נגינת החליל ואני לא.. חשבתי לא פעם לשים קץ לחיי האומללים" אך נראה לי כי אין ביכולתי לשים קץ לחיי.. אך אם המוות יגיע אשמח מאד לקראתו". אוירה זו שבה היה שרוי בטהובן היא אשר גרמה לדעת רבים להתפרצות הרי הגעש במוזיקה שהחל לכתוב בתקופה זו.. (הבית שבו נולד בטהובן הפך ברבות הימים למוזיאון על שמו..המוזיאון מכיל בעיקר את חפציו האישיים כולל הפסנתר עליו ניגן, הקערה שבה רחצה האומנת את בטהובן וכן מכשירי השמיעה לפי סדר גודלם המתארים את שלבי ההתחרשות)..
התקופה השנייה שהחלה ב-1803 תחשב כתקופה המוצלחת ביותר בחיו המוזיקליים של בטהובן, תקופה שבה
הוא מתחיל לכתוב מוזיקה שונה בתכלית אשר מביעה את רגשי הזעם מול החמלה האין סופית בהתפרצויות
געשניות לסירוגין.. את הסימפוניה ה-3 אשר מבקש בטהובן להקדיש לגיבור הנערץ עליו "נפולאון בונפרטה".
אך במהלך כתיבת היצירה נפולאון מכריז בצעד צדדי יוצא דופן על עצמו כקיסר לכל ימי חיו דבר אשר הרתיח
את בטהובן אשר שינה את שם היצירה ל- אוריאקה-גבורה . נושא הגבורה הופך להיות משהו אובססי אצל
בטהובן, חשוב מאד להבין כי מושג הגבורה אצל בטהובן אינו נתפס כהערצה לאיש גיבור שמנצח בקרבות אלא
ברעיון נשגב יותר "ביכולת של האדם לנצח כנגד כל הסיכויים" . דוגמת שקספיר..
בטהובן הנו המלחין הראשון אשר משתמש באובייקט בקידמת המוזיקה דבר אשר מבטא את האופי של אדם
כעסן מאד ללא שלוות נפש.. אך בעל רעיונות של גבורה .. בטהובן למעשה מלחין את עצמו.. ובתקופה זו אנו
מתחילים לחוש את ממוש הרוח הרומנטית. (התנועה הדרמטית גאטה הוא הנביא של תנועה זו).. המהפכות
שקרו בזמנו של בטהובן מחברות למעשה את בטהובן לתקופה שבה הזכות להתבלט הזכות להתייחסות
ואפילו לרצון למות.. בתקופה זו אין עדיין ביקורת מוזיקלית ובטהובן מתקבל באהדה רבה למרות השינויים
הקיצוניים ביצירותיו.. בטהובן תמך בעשייה ולא באי עשייה אדם שליו ושקט שעמם את בטהובן עד מות ולכן
העדיף את אי השקט על השקט (שגם כך היתה מנת חלקו עקב ההתחרשות).. האקורדים המונוטוניים דיסוננסים אשר משתמש בהם רבות ביצירותיו באות לבטא חוסר שקט עצמי שבו היה שרוי בטהובן, השימוש הרב בחצוצרות ביצירותיו של בטהובן באות לבטא קרב (הקרב שעורך בטהובן עם גורלו) ושוב המלודיות השקטות אשר מביעות את הרכות הנפשית וההשלמה עם המציאות היומיומית המשעממת את בטהובן..
יש להאזין לפרק הראשון מתוך הסימפוניה ה-3 של בטהובן.. יצירה זו משנה סדרי בראשית, היצירה אינה מתחילה במבוא או במלודיה אלא בשני אקורדים אובססיים (לה במול מז'ור ו-מי במול מזור) בביטוי של כעס ורצון עז בעלי אלמנט של התפרצות אשר באים לידי התפוצצות לקראת סוף היצירה . לעתים התפרצות זו מגיעה ממצב אפס ומשום מקום .ניתן אף לראות את הניגוד החריף בין החלק הראשון של היצירה, חלק חריף במיוחד לעומת המלודיה השקטה (שקט המוות) שבא לאחר מכן , מדובר במלודיה רכה מאוד וכנועה, מלודיה אידיאלית ושלווה אשר נותנת להבין את מהות קץ החיים. אידיליה זו אינה נמשכת לאורך זמן (החיים הנם קצרים) ובכל רגע ממתינה להתפרצות. (בפעם הראשונה בכל חיי המוזיקה לדורות אנו עדים לכתיבת מוזיקה לסימני דינמיקה אילמים). המלודיה אותה כותב בטהובן מביעה למעשה רחמים אישיים שבטהובן חווה על עצמו.. המלודיה השקטה קצת מפוייסת מביעה השלמה עם הגורל עם המוות.
השימוש בדיסוננסים ללא פתרון שעושה בטהובן ביצירה זו, גורם לשומע להבין את הבלי העולם ואת חוסר האונות בהגיע היום האחרון.. המוזיקה של בטהובן מתעוררת שוב לקראת סיום היצירה ע"י מספר אקורדים דיסוננסיים עקשניים המתארים מצבים אבסורדיים אשר חוזרים על עצמם שוב ושוב בירידה הדרגתית בסולם המבטא עזיבה או אפילו יאוש (כאילו מבקש עזרה) ובסוף היצירה חוזרים למפץ הגדול – נצחון החיים.
בטהובן – תקופות בחיו -המשך
בטהובן מלחין יצירות על גיבורים וגבורה, ענין הגבורה עולה מעת לעת ביצירותיו כגון: קוריולנוס, אגמונט, קוריולנוס- תאור של גיבור ספרותי (1807) עם ניגודים באישיותו אשר באות לידי ביטוי במוזיקה שהלחין בטהובן.. חוסר השקט של איש בעל רוח גבורה תזזיזית אשר חי בסערה מתמדת איש שיש עליו מועקה גדולה אך בולט גם בתכונות של רכות ..המוזיקה של בטהובן באה לתאר את הגיבור הרוחני ..
אגמונט- מלך הולנד אשר נלחם לשחרר את ההולנדים מעול השלטון הספרדי הינה דמות מאד מפתה ביכולת שלה ללמד את העם ולגרום למוטיבציה לשחרור מעול הכובש.. אגמונד ניחן בכח ואצילות הכוללות סערות נפש, עניין הגבורה הוא ברעיון המופשט , השימוש שעושה בטהובן בחצוצרות ובכלי תרועה נותנות תחושה עצומה של דרמה צבאית תחושת נצחון רוח האדם בהתגלמותה.. היצירה אגמונד (1809) נכתבה כמוזיקה פרקטית למחזה בעת הצגתו..
החל משנת 1803 בטהובן כותב מוזיקה שונה מכל קודמיו, הכוונה של בטהובן להביע ביצירותיו את שאיפותיו
המוזיקליים ללא התחשבות קומפוזיציונית. זהו אידיאל בהבאת רעיונות חדשים והתוצאה לעתים קרובות יצירות
לא טובות .(לבטהובן יש יותר מדי יצירות לא טובות). יש משהו יותר מדי אישי ואנושי בכתיבה של בטהובן שלעתים אף משעממת, ישנן יצירות שלא מתרחש בהם מאום מהבחינה של התפתחות מוזיקלית ולמעשה דורכות במקום או חוזרות על עצמן, אך זוהי המוזיקה אשר אהב בטהובן לכתוב ללא התחשבות בשום גורם..
יש לשמוע את פרק הפתיחה מתוך היצירה אגמונט- ההתייסרות, הגעגועים, ההשלמה הנפשית רוחנית גופנית
כאחת משמשת את בטהובן בכתיבה מוזיקלית בעלת עוצמות אדירות וזאת כדי להביע את רגשותיו גם אם
רגשות אלו אינם נהירים לאדם הממוצע השומע מוזיקה זו.. המוזיקה של בטהובן מוגדרת כשקט שלפני הסערה
או הסערה שלפני השקט.. הדרמה אשר נוצרת בצלילים תקועים החוזרים על עצמם בתדיריות בצורה של
דיסוננסים הממתינים לפתרון בעוצמה כלית לא מרוסנת, בטהובן תורם את כל הכלים למלחמה המוזיקלית בצורך להביע את רגשותיו האישיים ...
בטהובן – תקופת חיו - המשך
בתקופה המאוחרת בחיו של הבטהובן יש האומרים כי בטהובן בנוסף לאיבוד השמיעה איבד אף את שפיותו, אי
השפיות מבוטאת באופן הביטוי המוזיקלי החופשי כמעא ללא כל מיגבלות מוזיקליות כלשהן.. הסימפונייה אומנם נכתבת בצורת סונטה אך עם ביטוי מוזיקלי חריף במיוחד בעל התפרציות חזרה נוקבת על צלילים והדגשתם שימוש בסימני דינאמיקה חריגים ושימוש בכלים חריגים, בטהובן הנו הראשון בתקופתו אשר החל להשתמש בקונטראבס ביצירותיו.. (הקונטראבס שימש את בטהובן לצורך הדגשת העצב והדיכאון בו היה שרוי).. ההקדמה לפרק השני מתוך הסימפונייה השלישית של בטהובן הינה המשמעותית בחיו המוזיקליים.. פרק זה דן במרש האבל בטהובן מתפלסף פחות ב"משחק מקדים" וניגש ישר לעצם ענין האבל שלשמו נכתב הפרק.. בפרק זה פוגשים את המוטיב הריתמי הידוע כל כך אצל בטהובן (השמינית המנוקדת שאחריה שמינית וסיום בחצי מנוקד) מוטיב זה מבוצע בהדרגה ע"י כל הכלים השונים ומבקש להביע תהלוכת אבל אצילית מלכותית (כביכול של גיבור מלחמה הבא לקבורה).. נושא הקינה הנהי ההתפייסות וההשלמה עם המוות בא לידי ביטוי במלודיה שקטה כנסייתית (דוגמת המוזיקה של באך) ואף נעימה לאוזן אשר מבוצעת ע"י כינורות בוכיים וחליל בעל תחינת רחמים.. מלודיה זו מנוגנת במספר תיבות בלבד ושוב פורץ הר הגעש המוזיקלי אשר אינו נותן מנוח לנפשו של בטהובן ..רעיון האידיאה של אלמנט הניצחון של התפרצות אחרונה לפני המוות הדרמטי מול הלירי הרגיעה מול ההתפרצות מול התוכחה של ההשלמה איתה לא יכל בטוהבן להשלים..
יש להאזין לפרק השני מתוך הסימפוניה השלישית של בטהובן – ביצירה זו שומעים כיצד מתחברים שני
האלמנטים של האבל עם הגבורה, הכינורות מעל מנגנים באבל את המלודיה ולעומתם החצוצרות אשר מנגנות
את הגבורה.. גבורת הניצחון על המוות. הקונטראבס מנגן מוזיקה מנכולית אשר נוטה לבכי עצור בכיוון הדיכאוני
קמעא.. החליל מתאר הליך אלוהי שאין בו דרך חזרה ,, הקינה מול המרש (השלמה במינור ורעיון חדש במז'ור)
מקנה המון שמחה ותקוה משיחית.. אך דוקא בשלב כה ברור של השלמה בעתיד טוב יותר מופסקת לפתע
המלודיה השקטה בהתפרצויות של זעם בלתי מרוסן עם סיומת חזקה שבה היצירה יכלה להסתיים אך בטהובן
שוב מעביר את המוזיקה למינור ומחזיר אותנו למלודיה העצובה ולקינה אשר מגיעה אף לשלבים של תפילה
(כנסייה בעלת קתדרלה גדולה) ולתוכחת החיים הנמשכים לעד..(למרות מותו של אדם זה או אחר). בטהובן
מגייס את כל הכלים המוזיקליים לביטוי התוחכה אך המלודיה ממשיכה עם התפרצויות חזקות של האידאה
בשילוב כינורות נהי.. אך למרות זאת קיימת תחושה מוזרת של נפש שמחה, נפש אשר החלה להבין את משמעותו של המות ולהשלים עימו.. (מספר צלילים הולכים ומתרחקים עם מעבר היצירה שוב למז'ור שמח במקום המינור העצוב).. השלמה של שמחה.. לסיום הפרק אנו מגיעים שוב למרש האבל אשר מנוגן בצורה מקוטעת (דוגמת נפשו המשוסעת של בטהובן) עם אקורד סיום של השלמה ..
סופר כי פרק זה (הפרק השני מתוך הסימפוניה ה-3 של בטהובן) נכתב ע"י בטהובן כפרק אישי המתאר את חיו
האומללים.. השימוש המוזיקלי שנעשה בכתיבה של היצירה בא למעשה בביטוי בקונטרסים המוזיקליים בשימוש במלודיות עצובות בקיצוניותם שימוש בריתמוזים במיקצבים יוצאי דופן במעברים חדים ממז'ור למינור במעבר החד של החיים אל המוות .
יצירותיו של בטהובן לרבות סימפונייה זו התקבלו ברגשות מעורבים, בחלקם אף טענו על חילול קודש מוזיקלי ..אך התגובה המעניינת היא שרב הקומפוזיטורים החדשים אשר קמו לאחר מותו של בטהובן ניסו לחקות את דרכו המוזיקלית של בטהובן. ומכאן ואילך עם חופש הביטוי המוזיקלי נוצרות יצירות שהן "אחרות" למשל רביעיית כלי מיתר של רוסומובסקי – מלודיה ללא הפסקה הבנוייה ללא תיבות פרזות או סיומות.. זוהי סוג מוזיקה שלא נכתבה לפני כן מעולם.
בטהובן – תקופת חיו האחרונה 1816-1827
אלו הם השנים של הצלחה והכרה, היצירות שבטהובן כותב בשנים אלו מבוצעות בוינה ובכל רחבי אירופה, מצבו
הכלכלי של בטהובן מתחיל להיות טוב , לעומת מצבו האישי הבריאותי והנפשי אשר ממשיכים להתדרדר, בתקופה זו בטהובן הנו חרש לגמרי בטהובן מסוייג בעצמו מתרחק מבני האדם חשדן ובעל מזג אויר חריף הנוטה לכעסים..
כך מצטיירת גם המוזיקה אשר כתב בתקופה זו.. היצירות אשר כתב מתחילות להיות יותר ויותר אישיות.. כל
היצירות שנכתבו בתקופה זו נכתבו בגלל חרשותו של בטהובן מהזיכרון בלבד..ולמרות זאת בטהובן כותב את
היצירות המדהימות ביותר בתקופה זו.. כמו את הסימפוניה ה-9 אשר נחשבת לסימפוניה המרשימה ביותר בכל
הזמנים. וכן שתי רביעיות למיתרים אופוס 131 ואופוס 135 .. בתקופה זו אנו עדים לשינויים חדים בכתיבה ולחלק מהיצירות אף יש אופי שונה לחלוטין מהיצירות שנכתבו טרם תקופה זו.. במיוחד היצירות הקאמריות שכתב מתוך הוייה פנימית שלא קשורה לעולם החיצוניות.. המוזיקה מופשטת מהורהרת ומתומצתת ואינה מובנת לאותה תקופה המוזיקה הינה בעלת אלמנטים אגרסיביים בראייה מעוותת על אלמנטים כמו חיים ומוות, וגיחוך על דברים רציניים.. ( במוזיקה אלמנט זה בא לידי ביטוי באקורד חריף במיוחד שאינו מתאים כלל לאוירת היצירה)..
רביעיית המיתרים אופוס 131 (צ'לו,קונטרהבס,כינור,ויולה) מוזיקה זו כתובה לא כדי לעשות רושם על אחרים
בטהובן כותב מוזיקה משלו (אינו מושפע מקודמיו. המוזיקה של באך באה לידי ביטוי רק בצורת הפוגה בלבד והיא נכתבת בסוף ימיו של בטהובן)...הרביעייה מתחילה בניגון מלודיה עצובה באמצעות הויולה (עם הבעה מיוחדת של דיכאון נפשי)..אשר אליה מצטרף הקונטרה-בס (מעמקי הנשמה).. אשר מפנה את מקומו לכינור (לבכי) , ובהמשך מצטרך הצ'לו (ההשלמה עם החיים)..
הרביעייה הנוספת אופוס 135 (צ'לו,קונטרהבס,כינור,ויולה). בטהובן כינה רביעייה זו כאחרונה בהחלט.. ברביעייה זו הצלילים חרוכים במיוחד ויוצאי דופן שכמעט ואינם ניתנים להאזנה .. כאשר לפתע מחזיר אותנו בטהובן לתקופה הקלאסית שלקראת סופה שוב מלודיה שקטה ועדינה..
בתקופה זו כותב בטהובן את הסימפוניה ה-9 (המנון לשימחה).. סימפוניה זו זוכה לביקורת קשה במאמרים אשר התפרסמו בזמנו.. כיצד יתכן לכתוב סימפוניה בשילוב מקהלה ותזמורת ?? אך ברבות הימים אנו עדים לכתיבה של הסימפוניה היפה בכל הזמנים.. הסימפוניה הולחנה על פואטיקה שירתית במילות השיר: "את שמחה ניצוץ אלוהה יפיפיית גן עדן שיר הלל לאחווה האנושית ולשמחת הגורל המשותף לכל בני האדם".. בכתיבת הסימפוניה רואים כי לבטהובן היתה תוכנית עבודה לכתיבת הסימפוניה.. בטהובן לוקח את הפואמה הזו ומחלק אותה למספר פרקים:
פרק 1- המוטיב מורכב מצלילים מקוטעים בסולם יורד (שיטת המדרגות)..
פרק 2 - השמחה מורכבת מצלילים מקפצים (שיטת הדהירה)..
פרק 3 - המלודיה מורכבת משורות צלילים באוקטבה הגבוהה לעומת שורת צלילים באוקטבה הנמוכה
(שיטת הקפיצות) יש האומרים כי מלודיה זו הינה המלודיה היפה שנכתבה מעולם..
פרק 4 - ההתפוצצות או מה שמכנים המפץ הגדול, כאוס אחד גדול שלאחריו דממת המוות, ולבסוף נגינת
הרציטטיב אשר מבוצעת ע"י הקונטרה-בס.. בהתפוצצות זו אנו שואלים לאיזה פרק בטהובן יחזיר
את המאזין, אך אין כל חזרה אלא המשך של הרצ'יטטיב בקול אנושי קולו של זמר הבס אשר מודיע
על בוא השמחה.. במילים:
"הו אחים לא את הצלילים האלה אני רוצה לשמוע , תנו לי צלילים ערבים יותר מאלה, מזמור של
שימחה". (צלילים שבטהובן כלל לא שמע בתקופת זו). תארו לכם כמה מתסכל לכתוב מוזיקה
שאינך יכול לשמוע אותה.
בטהובן באמצעים מוזיקליים מביע רעיון שאינו בהכרח רעיון מוזיקלי כדי לספר לנו על עצמו... בטהובן השאיר
לנו שתי חידות שעד היום חוקרים אודותם.. ..למה התכוון בטהובן כאשר כתב: muss es sein? האם זה חייב
להיות? או את Es muss sein! זה חייב להיות!.. האם התכוון לגלות לנו את סוד הבריאה המוזיקלית??
המלודיה מתחילה בקונטרה-בס לאחר מכן הויולה לאחריה הצ'לו שלאחריו הכינורות ושוב שילוב של כל ארבעת
הכלים בתוספת עוצמה מוזיקלית אשר באה לידי ביטוי בצירוף החצוצרות והקרנות.. ולבסוף שוב קנון של הכלים
המוזקליים כל אחד בתורו ובתפקודו המוזיקלי..
לקראת סוף חיו מנצח בטהובן על הסימפוניה ה-9 כאשר הוא חרש לחלוטין.. אומרים כי הכנר הראשי שימש
למעשה כמנצח ובטהובן עמד כסטאטיסט בלבד על הבמה בעת הניצוח.. (לא היה כל קשר בין הניצוח לבין
הביצוע) .. בסוף היצירה היה צורך להודיע לבטהובן על סיומה כדי שיוכל לפנות לקהל לקבלת מחיאות הכפיים.
בטהובן בכתיבתו המיוחדת נתן ליגיטימציה למלחינים אשר חיו בתקופתו ולאלה שבאו אחריו, להביע דרמות
אינושיות בתוך המוזיקה.. לכל המלחינים בטהובן הצטייר כמודל לחיקוי וכולם היו גאים שהם משתייכים כממשיכי דרכו.. אך לא כל המלחינים הבינו בצורה זהה את מהות המוזיקה של בטהובן וכתוצאה מכך קמו שני זרמים :
הזרם האבסולוטי זרם אשר האמין כי המוזיקה מבטאת את עצמה ( מנדלסון, ברהמס, שומן ואחרים).. והזרם
הקונסקסטואלי,,זרם אשר האמין כי למוזיקה תפקיד הבא לשרת את הרעיונות והתכנים (שופן, ואגנר, ברליוס ,
ברוקנר, מהלר ואחרים)...
יש האומרים כי המוזיקה של בטהובן השפיעה רבות על עתיד המוזיקה עד עצם היום הזה.. בעקבות בטהובן
קמו אינדבדואלים רבים שהמוטו שלהם היה "אני מבטא את עצמי,לא חשוב לי שאחרים יבינו אותי.. ולמעשה
בטהובן לא שינה את השפה המוזיקלית אלא את צורת הביטוי המוזיקלית.
המשך צפייה מהנה!
<<< חזרה לדף קודם המשך בעמוד הבא >>>