תיאוריה מוזיקלית 

      חיים לוי
 
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


מונה:

התקופה הרומנטית

דף הבית >> תולדות המוזיקה >> התקופה הרומנטית
צופים יקרים! 
  
 
התקופה הרומנטית  1815-1910
בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני השנים 1800 - 1900. המלחין בתקופה הרומנטית שאף
לפרוץ את כבלי האידאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית.
הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש. ביטוי רגשני זה המאפיין את הרומנטיציזם, התפצל
לשני תת-זרמים אשר נבדלו זה מזה באופן הביטוי - אלה שבחרו בפן הגרנדיוזי של הביטוי ממשיכיו של בטהובן
לעומת אלה אשר בחרו בפן האישי והאינטימי . אלה הראשונים, האדירו את ממדי הביצוע (תזמורות ומקהלות
גדולות יותר מהמקובל), יצירות ארוכות מאוד, לרוב יצירות בעלות מסר תוכניתי (דוגמאות למלחינים אלה:
בטהובן, אשר שימש כ"קו תפר" בין הקלאסיקה לרומנטיקה, ואגנר, ברליוז). אלה האחרונים בחרו בפורום מבצע
אינטימי וקאמרי, יצירות קטנות היקף וכיוצא בזה. כך קרה שגם פרחו להם הז'אנרים הקאמריים (הרכבים
אינסטרומנטליים של שניים עד שמונה מבצעים), ז'אנר הליד (השיר האמנותי) לרבות מחזורי שירים, וז'אנר
המיניאטורה (יצירה קצרה לפסנתר בעלת מבנה חופשי כדוגמת בלדה, (יצירות רבות הולחנו בנושא זה ע"י
מיודעינו שוברט).. נוקטורן, אינטרמצו, ערבסקה, נובלטה, אמפרופטי. שומאן נהג לכתוב אף מחזורי מיניאטורות
כגון "קרנבל", "תמונות ילדות" ועוד). כדוגמה למלחינים אשר בחרו בפן האינטימי והאישי של הביטוי נוכל לקחת כדוגמה  את שופן, שומאן, מנדלסון. ברהמס השתייך לשני הזרמים וכתב מוזיקה איכותית הן סימפונית והן קאמרית..
 
כמו כן, ברומנטיקה היה המאבק ה"נצחי" בין ה"שמרנים" (ברהמס, שוברט, מנדלסון), אשר העדיפו לדבוק
במסורת הכתיבה על פי צורה, לבין "החדשנים" (ברליוז, ואגנר, ליסט) אשר העדיפו להתיר את כל ה"כבלים" שהיו נהוגים במוזיקה עד אז לטובת רעיונותיהם בתחום הביטוי האישי. אלה האחרונים דגלו בשילוב אמנויות ולכן כתבו בעיקר מוזיקה תוכניתית (דוגמאות: האופרות של ואגנר, "הסימפוניה הפנטסטית" מאת ברליוז), וכמו כן חידשו רבות בתחום ההרמוניה והתזמור. מלחין אשר כתיבתו הייתה בין זו השמרנית לזו החדשנית היה רוברט שומאן, שאמנם חיבר גם מוזיקה רבה על פי הצורות המסורתיות (סונאטות, סימפוניות, קונצ'רטי), אך עם זאת, הוסיף למוזיקה רבדים נוספים של עומק, פיתח את האידאלים של "מלודיה בלתי-נגמרת" ו"הרמוניה משוטטת"(אידאלים שהושגו במלואם רק על ידי ואגנר). שומאן אף תרם רבות לליד בכך ששינה את "מאזן הכוחות" של הפורום המבצע (זמר ופסנתרן) ונתן לפסנתר תפקיד חשוב לא פחות מזה של הזמר .בנוסף לרוברט שומאן גם שופן שילב במוזיקה שלו את העומק וההבעה אף יותר משומאן. שופן הגיע לשיא ההומופוניה ארפג'י שבור ביד שמאל לעומת מנגינה מלודית ובעלת עומק ביד ימין.

מוזיקה מן התקופנה הרומנטית שנפתחת ביצירות האחרונות של בטהובן ושוברט ומסתיימת ביצירות שטראוס וסיביליוס.  בתקופת 100 השנים הופקו צורות מוזיקליות חדשות כגון: הפואמה הסימפונית,הקטעים לפסנתר,הדרמה המוזיקלית והשיר האמנותי (ליד). בתקופה זו השתכללו כלי הנגינה של התזמורת והיקפה גדל מאוד. ההרמוניה התעשרה ועברה מהדיאטוניות של המוזיקה הקלאסית לכרומטיות של ואגנר ושטראוס. המוזיקה הרומנטית הינה מוזיקה הבעתית בה מתבטאים רגשות ותחושות. מלחיניה החשובים:אלגר, ברהמס, ברוקנר, ברליוז, גונו, דבוז'אק  ואגנר, ורדי, מהלר, מנדלסון, פורה, צייקובסקי ועוד..  
 
התקופה הרומנטית באירופה כונתה התנועה הרומנטיזים אשר דגלה באידיאולוגיה של מבשר התקופה גטה  אשר משפיע באופן מכרעת על התקופה... השפעה נחרחבת בכל המישורים: משוררים, מחזאים, ציירים,קומפוזיטורים פילוסופים והוגי דיעות.. גטה פותח את האמנות לפני עולם חדש של ביטוי שיש בו אפלה פחד ומוות על צורותיו השונות.. מוות מיוסר מוות גואל והכל מוגש בעטיפה אומנותית- מחזות, גוטיקה, שדים ,רוחות ומפלצות...דברים שעד כה האמנות נמנעה מלגעת בהם..
 
הרומנטיזים נותן ביטוי לרגשות הכי עזים של האמן ושם את הביטוי הריגשי בראש סולם העדיפויות.. היצירות הגדולות של המאה ה-19 נוגעות ברובן בנושא הרגשות המוחלטים ..כגון: אהבה טוטאלית, יסורים וגעגועים נוקבים, געגועים לעבר הרחוק לעבר תקופת ימי הביניים , תקופת האבירות –אבירות,אהבה,קרב על התואר,קרב על האישה,וקרב על הכבוד האבוד.. האדם הנו רומנטיקן שהמוטיב המשמעותי בו הינו הבדידות. 
החברה משתנה מתחילה תקופת המעמד הבורגני ,בהמהפכה התעשייתית, ולמעשה אחרי מותו של בטהובן ניתן לומר כי העולם המוזיקלי משתנה שינוי ניכר.. המוזיקה מקבלת ביטוי אישי ולמעשה אין כל סגנון מוזיקלי בתקופה הרומנטית וכל קומפוזיטור כותב מוזיקה המתאימה לו, אומנם עדיין נכתבת המוזיקה בחוקים מסויימים אך קומפוזיטור יכתוב סימפוניה גם אם הסדר אינו בדיוק הסדר התקין של הסימפוניה..הקומפוזיטור מתרגם את תלאותיו האישיות ואת תלאות האדם במוזיקה שהוא כותב כאשר נכספים ליעד שבו האדם נח מתלאותיו. (דוגמת - ברליוז,שומן,מהלר,ברוקנר). הליד הגרמני  מבטא בצורה הטובה ביותר את המוזיקה הרומנטית..
החל מתקופתו של שוברט הליד הופך להיות מושג מוזיקלי חשוב ביותר, זהו שיר עם, סיפור פשוט, או בלאדה או הזייה דימיונית אשר הקומפוזיטור כותב לחן מתאים לזמר סולו ופסנתר .. שוברט נחשב כקומפוזיטור החשוב ביותר בנושא כתיבת הלחנות ליד.  שוברט כתב במשך ימי חיו כ-600 יצירות ליד.. (הליד הינה יצירה הכתובה תמיד בשפה הגרמנית).. במאה ה-19 נכתב הליד גם לתזמורת מוזיקלית דוגמת מהלר,ושטראוס..
 
אחת הדמויות המשעשעות בביצוע לידים ליד הפסנתר הנו טיפוס אנגלי בעל חוש הומור בשם Gerald Moore, אשר אף כתב ספר מקצועי שעוסק באמנות הליווי של הליד והטסקסטים ברוח הרומנטית..
שמענו הרצאה משעשעת באנגלית מפיו של Gerald Moore על נושא הליד .. שמענו נגינת פסנתר ושירה לשלושה לידים: לאן, שיר על פני המים,עץ התרזה..
הליד – הינה יצירה הכתובה בגרמנית אשר מולחנת לנגינה בפסנתר וסולן.. תפקיד הפסנתר לתאר את מקום הארוע ואילו תפקיד הזמר לספר את העלילה.. תמיד בתיאור המקום והזמן.. בלידים של שוברט ניתן לראות את השימוש הרחב שעשה שוברט במעבר ממז'ור למינור?:.. המז'ור – מסמל את הגעגועים לעבר הרחוק....המינור – מסמל את הגעגועים לעבר הקרוב.
 
מה שמייחד את התקופה הרומנטית זה חופש הביטוי , בתקופה זו כותבים ושרים על האהבה והשנאה, על הטוב ועל הרע,  על אלוהים ועל השטן  ובמיוחד על החיים ועל המוות ..בתקופה זו  גטה כותב את הפואמה Erlokonig בצורת בלאדה (זאנר ספרותי שהשורשים שלו בסקוטלנד ואירלנד זוהי פואמה הכתובה בחרוזים בצורה של דיאלוגים בלאדה שלרוב מסתיימת במוות) פואמה זו Erlokonig מתארת שלושה גיבורים בעלילה : האב, הבן,והשטן – האב לוקח את בינו בכרכה לרופא האב יודע שחיי בנו קרבים לסיום והוא מאיץ בסוסי המרכבה כדי להציל את בנו מחוליו. השטן (מלאך המוות) אשר בקולו המתוק מנסה לשכנע את הילד להפסיק להתמודד עם המוות ומבטיח לו שעולם המוות טוב יותר.  הבן- אשר מספר לאביו כי מישהו רוצה במותו ומפציר באביו להפסיק זאת.. וכמובן סופו המר של הבן – המוות.. פואמה זו הולחנה ע"י שוברט בהיותו בגיל 17 וכבר אז ידע שוברט מה נדרש כדי להלחין פואמה מסוג זה.. ההלחנה אינה פשוטה- איזה סולם בוחרים ,איזה קצב איזה משקל וכיצד מיישמים משקלים ומקצבים אשר מתארים אוירה נוגה מעין זו..וכיצד מתארים את המוות לצד כח המשך הקיום של החיים... שמענו שני לידים נוספים מוכרים: סיפור הטרוטה וסיפור המוות והעלמה. 
     
בתחום האופרה האיטלקית חלו מספר תמורות ברומנטיקה: מזרם ה"בל-קאנטו" (בליני, דוניצטי, רוסיני), אשר דגל בכתיבה אשר תמצתה את היכולות הקוליות ותפגין אותן ואת יפי הקול לראווה (לעתים על חשבון האלמנט הדרמטי במוזיקה), חל מפנה עם הופעתו של ג'וזפה ורדי בשדה האופרה. ורדי שילב את הכתיבה עבור הקול עם האלמנט הדרמטי וזו אולי הסיבה לפופולריות הגדולה כל כך של האופרות שלו עד ימינו אנו. בסוף ימיו, שינה ורדי סגנונו אל עבר סגנון ה"ווריזמו" שהחל רווח באיטליה. ה"ווריזמו" ("אמיתיוּת" באיטלקית) שאף לחבר מוזיקה שתשרת בראש ובראשונה את האלמנט התיאטרלי. מוזיקה שתהיה נאמנה כמה שיותר לרגש האנושי המובע בסצנה בלא הגבלות שהיו נהוגות עד אז (צורניות, הרמוניות, תזמוּריות). כך הרחיבו מלחיני הווריזמו (מסקאניי, רוג'רו ליאונקוואלו, ג'אקומו פוצ'יני, מונטמצי, פרנצ'סקו צ'ילאה, אומברטו ג'ורדאנו, אמילקארה פונקיילי, ריקרדו זנדונאי) את שדה ההרמוניה והתזמור לכדי דרמה מוזיקלית רחבת יריעה של ממש. (בניגוד לזרמים הקודמים, ההבדלים בין "רצ'יטטיב" ו"אריה" היטשטשו באופן ניכר בזרם זה).
 
בתחום האופרה הצרפתית רווח זרם ה"גראנד אופרה". אופרות גרנדיוזיות בעלות סצנות מרהיבות, משופעות
קטעי מחול וקטעי מקהלה. לרוב מבוססות על נושאים היסטוריים. מלחיני זרם זה היו ג'אקומו מאיירבר, ז'אק
פרומנטל הלוי, דניאל אובר. כניגוד לזרם "כבד" זה, חיבר ז'ק אופנבך אופרטות רבות. קלילות, קומיות ומלאות
חיים. בנוסף לשתי "אסכולות" אלה, היו אלה שנטו לאופרות ליריות כגון אמברואז תומא, ז'יל מאסנה, אדואר לאלו, והיו אלה, כדוגמת גוסטב שרפנטייה, שניסו לאמץ אל חיק התרבות הצרפתית את הווריזמו.
     
תופעה מעניינת במוזיקה הרומנטית היא הווירטואוזיות. עקב התפתחותם של הכלים, עקב השתחררות מכבלי
הצורה לטובת הביטוי הרגשי ועקב העובדה שמלחינים עמדו בפני עצמם וכבר לא היו "מלחיני חצר" הכותבים
עבור הפטרונים (ולכן המוזיקה הפכה להיות נחלת הכלל), הווירטואוזיות הייתה ניכרת מאוד במוזיקה הרומנטית עד כדי כך שלעתים היטשטש הגבול בין וירטואוזיות לצורך ביטוי מוזיקלי-רגשי לבין "קרקס ראווה" - קונצרטים ששימשו מפגני יכולות טכניות של אמנים מבצעים (הידועים בהם היו ניקולו פגניני ופראנץ ליסט). אחדים מן המלחינים הידועים  אשר כתבו במכוון מוזיקת ראווה וירטואוזית: פגניני, סרסאטה, הנריק וייניאבסקי, אנרי וייטאן,פראנץ ליסט ופרדריך  שופן. פגניני הביע את הווירטואוזיות שלו בכינור בתפסים כפולים, מהירות ועוד. למשך זמן רב יצירותיו של פגניני הונחו בצד מפאת הקושי שבנגינתן. רק כיום היצירות שלו מתחילות לקבל את אופיים המקורי והווירטואוזי. ליסט הביע את הווירטואוזיות שלו במהירות בלתי נלאת באקורדים עצומים ובפורטיסימו. שופן כתב על ליסט :"לאחר ששמעת את ליסט תהיה לך תמונה מושלמת" (על האיטיודים). שופן אומנם לא היה וירטואוז ברמתם של ליסט או פגניני אך גם שופן ניסה להכניס מעט וירטואוזיות. אך הווירטואוזיות שלו יותר מלודית ומעודנת מתאימה לסאלונים האנטימיים שבהם ניגן.


המשך צפייה מהנה!

  <<< חזרה לדף קודם                                                                                           המשך בעמוד הבא >>>

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים